נראה כי בכל רחבי העולם רקדני ורקדניות בטן וקהליהם עדיין מחפשים הסבר לתחילת תופעת הריקוד שהם כל כך אוהבים. אך לטענת החוקרת ורקדנית הבטן אנדריאה דיאגון הם מחפשים במקומות הלא נכונים "רסיסים של עצמם" במקום להיצמד לעובדות היסטוריות אמיתיות.
המונח "ריקודי בטן" הוא יחסית חדש עבור סגנון ריקוד שהתפתח מהריקודים עתיקי היומין שנרקדו במזרח התיכון. בסוף המאה ה-19 מבקרים מערביים קראו לסגנון ריקוד זה שבו צפו לראשונה "ריקודי בטן". ילידי מצרים התייחסו ועדיין מתייחסים אל הריקוד כאל "רַקְס בלדי" (תעתיק מדויק "רַקְצ בלדי"), כלומר "ריקוד מקומי". במצרים, ההופעות הללו מכונות לעתים קרובות "רקס שרקי" דהיינו "מחול מזרחי".
מה הם המקורות של הריקוד המרגש והעוצמתי הזה, העשיר כל כך ומלא בשכבות של משמעות? מדוע אנחנו נמשכים באופן טבעי לחפש אחר המקורות הללו וכיצד אנחנו יכולים לענות בצורה המיטבית על שאלות אלה?
מקורותיהם של ריקודי הבטן אינם ברורים. אנדריאה דיאגון (Andrea Deagon), בעלת תואר פרופסורית ללימודים קלאסיים מאוניברסיטת דיוק שבארצות הברית ורקדנית בטן בעצמה, עסקה במגוון המיתוסים האטיולוגיים של מקורות אלה. מיתוס אטיולוגי או סיפור אטיולוגי, הוא כינוי לסיפור שבא להסביר מקור, מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית. חלק מהמיתוסים הנוגעים לריקודי בטן מדגישים את המיניות והחושניות בריקוד ואת הריקוד ככלי לפיתוי, בעוד אחרים מדגישים את הפוטנציאל הפמיניסטי, המעצים, הרוחני וההבעתי של הריקוד ואת המימוש העצמי הטמון בו. המיתוסים נעים מסיפורים על ריקודי נשים שהחלו בהרמון מול הסולטאן כשמאות נשותיו התחרו על תשומת ליבו, דרך תיאורים לפיהם הריקוד החל מריטואל פרימיטיבי של לידה או כמעין הדרכה לנשים ללדת, או סיפורים על ריקוד שביצעו עבדים או שפחות בשווקים לכל המרבה במחיר, עלילות על נשים שהופיעו בחתונות כדי להפגין טכניקות סקסיות ועד מיתוס שיחזור הריקוד של אלת הירח המצרית איזיס, מהתקופה הפרעונית.
לדברי דיאגון, הטבע האנושי גורם לנו לנסות ולמצוא את המקורות של משהו חשוב לנו, מתוך אמונה שאם נגלה את ההתחלה שלו אולי נמצא את האמת העמוקה שתפתח את המעין הנובע של כוח היצירה שלנו. טבע זה גורם לנו לחקור את השורשים שלנו, את הביולוגיה, את האבולוציה, את הפילוסופיה ואת הדת. החיפוש אחר המקורות הוא הכרחי עבור הבנתנו את העולם.
אך לא משנה עד כמה אנחנו כמהים לדעת מנין הכל התחיל, קשה מאוד לחשוף את העבר האמיתי. הזמן הוא המרכיב החמקמק ביותר. הדורות הקודמים הותירו לנו שרידים חומריים, תמונות ויזואליות, שירים וסיפורים, שמהווים השראה לחיינו וליצירותינו. אולם לעולם לא נכיר במלואם את השמות, הבילויים יומיים, הרגשות, התקוות והחלומות של האנשים שהיו כאן לפנינו, אף פעם לא נשמע במו אוזנינו את השירים שהם שרו ולא נוכל לראות במו עינינו את הריקודים שהם רקדו. אם היינו יכולים לראות אותם כפי שהם היו – בני אדם כמונו – אולי היינו יכולים לאתר את המקורות שאנו מחפשים.
אבל איננו יכולים. ובהעדרם של הדורות הקודמים, כך לפי דיאגון, אנחנו מאמצים הרגלי חשיבה שפוגמים בחיפוש שלנו אחר מקורותיו של ריקוד עתיק זה. אחד מההרגלים הללו הוא הנטייה לראות את העבר כפשוט יותר מאשר בהווה, ולדמיין את המורכבות של היום כפיתוח ממשהו יותר פרימיטיבי ואחיד. הרגל נוסף הוא הנטייה להשתמש בעבר כהצדקה לדעות או למנהגים נוכחיים – אנחנו רוצים לראות את הרעיונות ואת המנהגים שלנו כנכונים וטבעיים, ולכן אנחנו מוסחים בקלות מנקודת המבט הרחבה והמבלבלת של היסטוריה האמיתית ושוגים באימוץ מיתוסים היסטוריים.
בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, כאשר למחול המזרחי היתה השפעה ראשונית פופולרית בארצות הברית, האמריקאים ראו בתנועותיו בעיקר סקסיות ומפתות. רקדנים, כמובן, היו מודעים לכך שהמחול המזרחי מקיף מגוון רחב של רגשות מעבר למיניות ופיתוי, אבל ההשפעה הפופולרית של הריקוד, ואולי ההשפעה הראשונית שלו על נשים שהתחילו ללמוד אותו, היתה בעיקר בכך שהוא נתפש כחושני, ולכן כמה מהמיתוסים משקפים תפישה זו. השאיפה לתארך את הטבע המפתה של הריקוד הולידה את הסיפורים של מקורותיו כריקוד של שוקי העבדים, כפיתוי של רקדניות בהרמונות, או כהוכחה לטכניקה מינית מתקדמת.
אמנות של פיתוי?
מנגד, הרצון הפמיניסטי להדגיש את הקדושה או את הפוטנציאל להתרכזות של הריקוד באישה הוליד מיתוסים אחרים, שהוציאו את הריקוד מתוך ההגדרה הפטריארכלית, והדגישו את תחושת החופש שהוא מעורר בנשים. אלה מיתוסים מאוד שונים שהובאו מכל מיני מקורות שאמרו כי הריקוד החל כטקס לידה, או כריקוד על ידי כוהנות לאלה. סיפורים אלה דוחים את הרעיון שהביטוי הפיזי של נשים, במיוחד כאשר הוא פורה או חושני, מתבצע בעיקר כדי לשרת גברים. הם דוחים את התמונות הפורנוגרפיות שמתרכזות בגבר שעליו מתחרות בנות ההרמון, או את אלה שמראות שפחות מין שרוקדות בשמחה ובזימה, ויוצרים במקום אלה תמונה של ריקוד שמבצעת אישה חושנית, פורייה, המבינה את עצמה. לפעמים מיתוסים שמתמקדים באישה מאמצים את המיתוסים הפטריארכליים של זונות שרוקדות אך עם "טוויסט נשי" לפיו זונות במקדשים נתפשות כסמלים של כוח. תמונות חיוביות ככל שיהיו, הן אינן מעוגנות או מוצקות יותר כמקור למחול המזרחי מאשר הפנטזיות של נשות ההרמון. הן עדיין בבחינת מיתוסים.
העצמה נשית?
מיתוסים רבים לגבי מקורותיו של ריקוד הבטן, בין אם הם מדגישים חושניות ובין אם רוחניות, פיתוי או מימוש עצמי, מכילים אלמנט מסוים של אמת בתוכם. הבעיה עם כל הסיפורים האלה היא שהם לא הסברים מספקים למקורותיהם של ריקודי הבטן, הם לא היסטוריה. הם פשוט סיפורים שבמסווה של היסטוריה, מפורשים כדי להסביר את ההווה בתמונות מיתיות שמרגישות לנו נכון. ובהיסטוריה, אין סיפור פשוט שהוא תמיד נכון.
כאשר חוקרי המאה ה-19 החלו ללמוד תרבויות שונות, הם דמיינו את ההיסטוריה האנושית כסדרה של שלבים, מהפרימיטיבי ביותר ועד המתקדם ביותר. הם ראו את הציביליזציה המערבית שלהם בתור סמל התחכום והחוכמה ולעומת זאת ראו בעמים שבטיים שאינם מערביים פשוטים או נאיביים. היום, החשיבה הזו השתנתה. אנתרופולוגים הכירו בכך שהתקדמות טכנולוגית לא הופכת אנשים ליותר אינטליגנטיים או מורכבים. על ידי חקירת חוכמת עמים ילידיים, הם הבינו שהמחשבה של חברות שאינן מתועשות היא מורכבת כמו שלנו. הקולות השונים של עמים שבטיים, מזקני כפר אינדיאניים ועד לכפריים אינדונזיים, הותירו רושם מחודש לגבי סוג אחר של חוכמה. כך הגיעו החוקרים למסקנה שייתכן שהדרך המערבית היא לא כל כך נעלה אחרי הכל.
ולמרות זאת עדיין יש לנו הנטייה לחשוב על העבר כפשוט. עדיין יש לנו אינסטינקט לחפש אחר מקורות פשוטים שיספקו משפט אחד שיסביר את מקור הריקוד, לבקשת כל המעוניין. אבל אם אנחנו מחפשים אחר מקורות הריקוד עלינו לחפש אחר היסטוריה יותר מורכבת מזו של נערה רוקדת בפני הסולטאן או של ריטואל בודד כזה או אחר. עלינו לבחון את ההתפתחות הכוללת, המורכבת והמשתנה של כל מיני סגנונות ריקוד, ועלינו להכיר בכך שבמידה מסוימת הריקוד העכשווי שלנו כיום הוא ייחודי ולא דומה לזה שהתבצע בעבר.
המחול היום, לא כמו פעם
לפי דברי דיאגון, חשוב להבין שהתנועות של הריקוד הזה בוצעו בכל המזרח התיכון, בצפון אפריקה, בדרום אירופה ובהודו, וכנראה כך היה במשך זמן רב. "ריקודי בטן", ריקוד הבעתי שמדגיש קבוצה של תנועות בגוף, הוא פשוט ריקוד פולקלור שמאפיין את האזור. אנשים משני המינים ביצעו את הריקוד הזה, בכל מיני הקשרים ובצורות שונות. הטכניקות הבסיסיות של הריקוד והלך הרוח של הביטוי העצמי שבו הריקוד נעשה, מתפרשים באופן נרחב בכל האזור ולאורך ההיסטוריה, כך שלהצביע על מקור ספציפי אחד זו משימה בלתי אפשרית. לצורך ההשוואה, אם היינו שואלים באותה המידה מה מקורה של מוזיקת קאנטרי במערב, היינו מבינים שמדובר בתופעה רחבה ומשתנה שלא ניתן לאתר במדויק, בדומה לתחומים רבים בתרבות האנושית, כמו בישול, צייד, שירה וכד', ולכן איתור "מקור" אינו רעיון בר תוקף לריקוד הזה.
מצד שני, ברגע שמכירים בכך שהתנועות של המחול במזרח התיכון קיימות בהרבה מסורות-ריקוד בכל רחבי המזרח התיכון ובאגן הים התיכון, אפשר להתמקד בשאלות יותר מורכבות אך תחומות וממוקדות, שהתשובות עליהן יכולות להיות אפשריות. שאלות אלה יכולות להיות- מה מקור המחול המזרחי במצרים שאנו מכירים היום? משום שכמו מוזיקת ג'אז או רוק, זו תופעה שיותר ניתן להגדיר מאשר אמנות עממית נרחבת כמו מחול במזרח התיכון או מוזיקת קאנטרי. באופן דומה, לאלמנטים ספציפיים במחול המזרח-תיכוני המודרני, כמו ריקוד צעיף, ריקוד מקל וכד' יש מקורות יותר נגישים.
אך גם על השאלות היותר מתוחכמות הללו לא ניתן לענות בפשטות. כל סיפור פשוט סביר שהוא מיתוס מאשר האמת. החיפוש אחר מקורות הינו רחב, שואל כמה שיותר שאלות משהוא עונה. הוא לא מחפש הסבר פשוט אלא להבהיר את היחסים הפנימיים המורכבים.
דיאגון טוענת כי על מנת להתחיל להסביר את התופעה הכללית של ריקודי הבטן, יש לחקור, בין היתר, את התפקיד המסורתי של נשים כפרפורמריות מקצועיות; להבחין בין התפקידים של קבוצות אתניות שונות כמו הע'וואזי; לבחון את האילוצים החברתיים שהיו על אישה רגילה בעת ריקוד באופן פרטי ובציבור; את הגורמים הכלכליים והאמנותיים שהובילו להתפתחות תופעות מרכזיות כמו מועדון הלילה שהקימה בדיעה מסאבני; את ההתפתחויות במוזיקה; את ההשפעות של הקלטות, הרדיו והסרטים; השפעות של המערב; את ההשפעה של אמנים מיוחדים; את תפקידן של נשים בהופעות עממיות מסורתיות ועוד.
ככל שיהיה ריחוק מההסברים הפשוטים והמיתולוגיים למקורות הריקוד (כמו נשים בהרמון או ריקוד מקודש), וככל שנבין טוב יותר את התופעה הזו כך נבין את ההתפתחות של הריקוד המזרחי במזרח התיכון לאשורה.
כשאנשים שואלים אותנו "איך הריקוד הזה התחיל?" הם מצפים לתשובה שמושרשת בעובדה מהותית – מתוך העולם בו אנו חיים, עולם בו קל להוכיח כמעט כל תופעה. זה סוג של תשובה שעלינו להשיב להם. אנחנו יכולים להסביר שזה ריקוד מהמזרח התיכון, ואולי לדון בחלק מהגורמים שהובילו לפופולריות שלו כאמנות של הופעה הן במזרח התיכון והן במערב.
ההיצמדות לעובדות, מעטות ככל שיהיו, הינה כיבוד האחרים, שכן היא מאפשרת להם ליצור בעצמם את הפרשנויות שלהם לריקוד מבלי להיות מושפעים ממיתוסים שעשויים לא לשקף את הרגשות או את האמונות שלהם. אך חשוב מכך, מידות הזהירות והכנות האלה הן כיבוד אנשי העבר, שאת חייהם אנחנו לא באמת יודעים ולא צריכים לתאר כאילו אנחנו כן.
במקביל, כך מסכמת דיאגון, כרקדנים וכאמנים, וכבני אדם מן המניין, אנו רשאים לחוש חיבור עמוק לעבר. ומותר לנו לספר את הסיפורים על החיבור האישי הזה שלנו באמצעות הריקוד. לשם כך, הדמיון חייב להיות חופשי לשוטט בין תמונות המיתוסים על ריקוד בעת לידה, על שפחה בהרמון או על טקס מקודש. התמונות הללו הן יותר רסיסים שלנו מאשר השתקפויות של אנשים אמיתיים ואירועים מן העבר. העבר המיתי שלנו הוא אמצעי עבורנו כדי להבין את עצמנו על ידי ניתוב חיינו ורגשותינו אל טווח של זמן ושל דמיון. בריקוד שלנו אנחנו יכולים להביא לידי ביטוי כל אמת, כל תמונה וכל חוויה שאנחנו רוצים לייצג, מכוהנת עתיקה, עלמה כפרית או שפחה ועד מלכה.